حاجيتك ماجيتك…

צַ’חְלָה וחֶזְקֵל, שיר ערש יהודי-בגדאדי

ליצחק אבישור, מאסף שירי עם של יהודי עיראק בערבית-יהודית, שתרגומיו הולידו שיר זה. נהוג לשיר את השיר לַילדים בעִתות של חמסין וגעגועים, בניגון איטי, כשהם צעירים מכדי להבין את המילים, שלא ידעו איך כמעט ולא נִשאו הוריהם, והוא פותח במילים “טְלַעֶת עַאלִי בְּעַאלִי”, עליתי גבוה גבוה.

«Sahla y Zequiel», canción de cuna judeo-bagdadí

Para Isaac Avishur, recopilador de canciones populares en judeo-árabe de los judíos de Iraq, cuyas traducciones han dado a luz a esta canción. Es costumbre cantársela a los niños en momentos de tormenta de arena y nostalgia, con melodía suave, cuando son demasiado pequeños para entender la letra, para que no sepan que sus padres por poco no se casan, y empieza con las palabras «Tla’et be’ali be’ali» (‘He subido alto, alto’).

עליתי בְּסולם אל הגג לְהניח את כדֵי הַמים
להצטנן בַּרוח, באה הַרוח והתפתלה בין ידַי,
נפלתי, נפל הסולם, נפלו הכדים.
עליתי בְּסולם הַעץ אל הַגג לראות אם בא חֶזְקֵל
מן המסע, רוכב על סוסה יגעה ועמוקת עיניים,
לראות מה הביא לי מאוצרות הממלכה,
שבה הרוח והתפתלה בין עיניי, נפלתי,
נפל הסולם, נפל מבטי.
עליתי בַּסולם והנהר הרחב כולו היה ערש לְרוחי,
והגשרים הגבוהים היו כריות לְראשי,
וּבַחצר שבע מניפות התנופפו בידֵי הנערות.
נרדמתי על הגג בעודי לוחשת לחזקל שלי:
“אתה יונתי, מצחך הצחור קנה בושם, גבותיך הכהות
קנה בושם, שושן אדום מן הבוסתן בלחייך, שיניך
אבני-חן לבנות, אנחנו תאומי-הצורה, ירחם עלינו הרחמן,
בוא נלך יחדיו אל הצורף ונבקש ממנו שיצרוף לי טבעת
עליה יחרוט: ‘עוד מעט קט שב חזקל מן המסע'”.

Subí con una escalera a la azotea a dejar las vasijas del agua
a refrescarme al aire, vino el aire y se me enredó entre las manos,
me caí, se cayó la escalera, se cayeron las vasijas.
Subí con la escalera de madera a la azotea para ver si venía Zequiel
del viaje, montado en una yegua exhausta de ojos profundos,
para ver qué me traía de los tesoros del reino,
volvió el aire y se me enredó en los ojos, me caí,
cayó la escalera, se me cayó la mirada.
Subí con la escalera y todo el ancho río era una cuna de mi aire,
los puentes altos me servían de almohada,
y en el patio se agitaban siete abanicos en manos de muchachas.
Me quedé dormida en la azotea mientras le susurraba a mi Zequiel:
«Eres mi paloma torcaz, la albura de tu frente es aroma en rama,
aroma en rama la piel morena de tu espalda, y en tus mejillas
surge una azucena bermeja como de un jardín;
blancos como piedras preciosas son tus dientes:
somos hijos de la misma hechura,
que el Misericordioso se apiade de nosotros,
ven y vayamos juntos al platero
a pedirle que nos funda un anillo
en que grabe: ‘Poco ha faltado
para que no retornara Zequiel de su viaje’».


עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר,
שוכב על הערסל וכל הנערות סביבו חושקות בו,
מבקשות להעניק לו מאוצרות האל.
באה הרוח והתפתלה סביב חזקל,
התהפך הערסל, נפל חזקל, צחקו נערותיו.
לחשתי: “נערותַי, אל תקנאו בִי, אל תעשקו לְאהובִי,
אבקשנו לרדת ולרחוץ בנהר ולבוא רק אלַי,
ויביא לי מי תמרים למלא בהם את הכדים שבידַי”.
עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר,
לחשתי: “אתם ההולכים מבגדאד בְּדרך מוּצוּל אל סוריה,
קחו אותי ואת חזקל, קחו אותנו בתוך כפלי משאותיכם,
הסתירו אותנו מן הנערות, ואם יגמר כספכם בַדרך
מכרו אותנו בדמשק, ואעמוד מעל נהר פרפר
כפי שעומדת אני עתה על החדקל. אבל אם תמכרונו,
מכרו אותנו יחדיו, מכרו רק לעשירי העשירים, לראשי השרים,
לגדולי הווזירים, לַסולטאן, ואבקש מבנות אַ-שַּאם
אשר יבואו במרוצה אחר ידידי, אל תקנאו בִי, אל תעשקו לְאהובִי,
לָכֶן נערים רבים יפים בְדמשק, וחזקל לי יחידי”.

Subí con una escalera a la azotea con Zequiel dormido en el patio,
acostado en una hamaca, anhelo de todas las muchachas a su alrededor,
que le piden concederle una parte de los tesoros del cielo.
Vino el aire y se enredó alrededor de Zequiel,
le dio la vuelta a la hamaca, se cayó Zequiel, se rieron sus doncellas.
Susurré: «Muchachas, no me tengáis envidia ni prodiguéis zalamerías a mi amado,
le pediré que baje a bañarse al río y que venga solo conmigo,
que me traiga agua de palma para llenar las vasijas de mis manos».
Subí con una escalera a la azotea con Zequiel dormido en el patio,
susurré: «Vosotros, que de Bagdad por Mosul vais a la tierra de Siria,
llevadnos a mí y a Zequiel, llevadnos entre los pliegues de vuestros fardos,
escondednos de la vista de las muchachas, y si se os acaba
la plata mientras estéis de camino, vendednos en Damasco,
que me quedaré parada en el río Farpar
como parada estoy ahora en el Tigris.
Pero si nos vendiereis, vendednos juntos:
que sea al más rico de los hombres, al más alto dignatario,
al más grande visir, al sultán, y pediré a las hijas del Sham
que vendrán con premura en pos de mi amigo, no me tengáis envidia,
ni prodiguéis zalamerías a mi amado,
pues muchos buenos mozos hay en Damasco y solo Zequiel es mío».


עליתי בְּסולם אל הגג וחזקל ישֵן בַחצר, כך תמיד,
חזקל שלי ישן ואני ערה, אני ערה וחזקל שלי יוצא לְמסע.
אולי אינו רוצה לחזור, אולי אינו רוצה להתעורר, אולי עטלפים
פלשו למחשבותיו, אולי שערותיו כבר אינן כחוטֵי הפנינים
בלילֵי הירח. קראתי אל הנערות: “אין אתן זוכרות
איך היינו בגאווה קוראות: ‘נִחְנָה בַּנַאת אַ-שַּמְס וַאַ-שַּמְס אִמַנָה
וַסַהִיל אַבּוּנָה וַאלְ-קַמְר אִבְּן עַמְנָה’? אנחנו בנות השמש
והשמש אמנו, כוכב הצפון אבינו והירח בן-דודנו,
כך היינו צועקות בימים ובלילות”. והן צוחקות.
לחשתי: “אתם ההולכים בדרך לְהִינְד, קחו אותי לבדי
כי כבר מאסתי בַּהמתנה לידידי, קחו אותי להִינְד ומִצאו לי שם
חתן. ואם יגמר כספכם בדרך מכרו אותי באמצע המדבר,
מכרו אותי לְעניי העניים, שאַכלֶה יְמות חיי בְּאוהלים,
עד שאצעק לְאלוהים, עד שיודיעני אלוהים כי גם יְמות חזקל כָּלים,
כי עזבוהו כל הנערות וכל המסעות, כי גם הוא עולה בסולמות
ושוכב על גגי כל השעות, נרדם והוגה בי, מחכה בחלומותיו לְשובי”.

Subí con una escalera a la azotea con Zequiel dormido en el patio, así es siempre,
mi Zequiel dormido y yo desvelada, yo desvelada y mi Zequiel que sale de viaje.
Tal vez no quiera volver, tal vez no quiera despertarse, tal vez los murciélagos
penetren sus pensamientos, tal vez sus cabellos ya no sean como hilos de perlas
en las noches de luna. Convoqué a las muchachas: «¿No recordáis
cómo, orgullosas, proclamábamos: ‘Nihna banat ashshams uashshams imana
ua Sahil abuna ualqemar ibn aamna’
Somos hijas de Madre Sol
y Sol es nuestra madre, el Lucero del Norte nuestro padre y Luna es primo nuestro,
así gritábamos por los días y por las noches». Y se reían.
Susurré: «Vosotros, que vais camino del Hindustán, llevadme sola a mí
porque ya no soporto aguardar a mi amigo, llevadme al Hindustán y allí buscadme
un novio. Y si se os acabara la plata en mitad del camino,
vendedme en mitad del desierto, vendedme al más pobre de los hombres,
que se consuman mis días en las tiendas,
hasta que invoque a Dios, hasta que Dios me haga saber
que también los días de Zequiel se han consumido,
porque le hayan abandonado muchachas y viajes,
porque haya subido también por escaleras
y se haya acostado en las azoteas de todas las horas,
dormido y cavilando por mi causa,
esperando en sus sueños a que yo vuelva».

Almog Behar (אלמוג בהר), del libro חוט מושך מן הלשון (Un hilo que tira de la lengua), 2009.

«Raoui» (‘El contador de historias’), del disco homónimo de Souad Massi, 2001 (con una traducción española de la letra disponible aquí); «Conteur populaire» (del álbum Damas, l’œil de l’Orient), «En route pour Bagdad» (del álbum Un dernier café avant Bagdad) y «Souk et mosquée des Omeyyades» (Damas, l’œil de l’Orient), fotos de Pascal Meunier.

התרגום מוקדש למ’ בת נתן, מבני גלות ירושלים ודמשק, שבארץ מקסיטלי, שהיא גם ארץ ספרד החדשה