שִכחה

עננים לוטשים עיניים אחר מטריות,
ואני אחר רמזים לעברי:
הולך לאורך רחובות רבים
בלי לשמוע איש הקורא בשמי.
פעם שמעתי כי אוויר יכול להכביד
ואילו אבנים יכולות להקל,
היום אני יודע כי שתיקה יכולה להזכיר
ומילים יכולות להשכיח.
הזמן בין מטוטלת העתיד והעבר אינו הווה,
הוא רק מאבד עצמו לדעת
בטפטוף קבוע אל רצפת השִכחה.
אנשים שהיכרתי חוזרים אל רחובות הילדות
ומצלמים בתים שנראה כאילו לא השתנו,
אני מרחיק לאט לאט עוד תמונות מן האלבום
אבל מעתיק לְמחברות חדשות דפי-יומן שדהו.
והמילים, אלו שעוד לא סלחתי להן,
נוטרות לי טינה וממלאות את שירַי.

Olvido

Unas nubes aguzan unos ojos detrás de tras unos paraguas,
Y yo detrás de unos símbolos tras unas pistas de mi pasado:
Camino a lo largo de numerosas calles
Sin oír que nadie me llame por mi nombre.
Oí una vez que el aire puede volverse pesado
Como las piedras pueden volverse ligeras,
Hoy sé que un silencio puede hacer que recuerdes
Y las palabras pueden hacer que olvides.
El tiempo que está entre el péndulo del futuro y el pasado
No es el presente,
Solo procede a cometer suicidio
Cayendo a gotas fijas en el piso del olvido.
La gente que he conocido vuelve a las calles de la infancia
Y sacan fotos a casas que parecen no haber cambiado,
Yo alejo poco a poco algunas fotos más del álbum
Pero copio en cuadernos nuevos cuartillas de un diario
Que han perdido el lustre.
Y las palabras, esas que aún no he perdonado,
Me guardan rencor y llenan mis poemas.

Almog Behar (אלמוג בהר) del poemario חוט מושך מן הלשון (Un hilo tira de la lengua), Tel Aviv, Am Oved, 2009.

Wim Mertens, «Often a bird», Jardin clos (1995).

«Crida lo sol plorant ab cabells negres…»